מאת: לי שלו
לרגל יום המחול הבין־לאומי שחל ב-29 באפריל, נגלה מה קורה במוח כאשר אנו רוקדים. נבין עד כמה הריקוד הוא כלי רב־עוצמה שתורם לשיפור הזיכרון, ליכולתנו ללמוד ולגמישות המוחית וכי הוא אף עשוי להפחית תסמינים של מגוון מצבי מחלה, כגון קיהיון (דמנציה) ופרקינסון
פוסט אורח מאת ד"ר לי שלו
בסטודיו לריקוד במבנה עתיק ומפואר בלב פריז, רקדנית בלט מרחפת על קצות אצבעותיה ומבצעת פירואטים בדיוק מרשים. ברחוב הומה בדאון טאון ניו יורק, מעגל של עוברי אורח מתקהל סביב בחורים צעירים שפוצחים בקרב ברייקדאנס מאולתר. בכפר אנדלוסי בדרום ספרד, רקדנית פלמנקו מקישה בנעלי העקב שלה על רצפת העץ, מתמסרת לקצב שיוצרות תנועות רגליה. בסלון דירה קטנה בתל אביב בחורה מגבירה את עוצמת המוזיקה ורוקדת יחפה בפרץ של שמחה. אומנות המחול היא עתיקת יומין וחוצה יבשות ותרבויות. היא גם עדות ליכולות המדהימות של המוח – זיכרון, קשב, תכנון מדויק. כדי לציין את יום המחול הבין־לאומי, שחל לפני כמה ימים, ב-29 באפריל, נצלול פנימה ונגלה מה קורה במוח כשאנו רוקדים.
ריקוד הוא תנועה מתוכננת או מאולתרת של הגוף וככזו הוא מערב תהליכים קוגניטיביים מורכבים. לימוד וביצוע של כוריאוגרפיה דורשים מגוון יכולות קוגניטיביות, שביניהן שימוש בזיכרון עבודה [1] לצורך זכירת רצפי התנועה, זיכרון לטווח ארוך [2] לשליפה של צעדים ודפוסים שנלמדו, וכן קשב ממוקד [3] לשם מעקב אחר המוזיקה, תיאום עם הרקדנים האחרים והתמקמות במרחב. הצורך להחליט לגבי התנועה הבאה ולתאם אותה עם הגוף והסביבה מצריך שימוש בתפקודים הניהוליים של המוח, גמישות מחשבתית ועיכוב תגובות לא רצויות [4].
אימון ממושך בריקוד משפיע על תפקוד המוח ואף מוביל ליצירת שינויים מבניים בו. מחקרים הראו שבעקבות אימון בריקוד חלו שינויים במבנה ובנפח של החומר האפור והלבן במוח וכן השתפרה הקישוריות בין אזורים מוחיים האחראים לתנועה, תחושה, קצב וקואורדינציה, מה שמוביל לתיאום יעיל יותר בין התפקודים האלו.
ההשפעה החיובית של הריקוד על המוח נוגעת גם ביכולתו לעודד נוירופלסטיות, שהיא התהליך שבו המוח משנה את מבנהו ותפקודו בתגובה ללמידה. כשאנו לומדים תנועות ריקוד חדשות ומתרגלים אותן, אנו למעשה בונים מסלולים עצביים חדשים ומחזקים את הקיימים, למשל באזורים הקשורים לזיכרון, תפיסה מרחבית ותכנון תנועה. מחקרים שבחנו את מוחם של רקדנים מקצועיים מצאו כי אזורי התנועה במוחם פעילים יותר והם מראים קשרים חזקים יותר בין תפיסה, חיזוי וביצוע של תנועות בהשוואה לנבדקים שאינם רקדנים. אחד הממצאים המרתקים היה ששינויים תפקודיים במוח התרחשו אפילו בעקבות אימון קצר טווח בריקוד, גם אצל נבדקים שאינם רוקדים בקביעות [5,6].
מחקרים רבים תומכים בקשר שבין ריקוד לשיפור ושימור של יכולות קוגניטיביות. מחקר ממושך ורחב היקף מצא כי בני 75 ומעלה, שעסקו בריקוד בשעות הפנאי, היו בעלי סיכון מופחת לפתח קיהיון (דמנציה) [7]. מאמר סקירה נוסף מצא קשר בין ריקוד לשיפור מגוון יכולות קוגניטיביות אצל אנשים מבוגרים, ובמיוחד לשיפור הזיכרון [8]. במחקר שבדק השפעה של אימון גופני באמצעות ריקוד לעומת פעילות גופנית אחרת בעצימות דומה, נמצאה השפעה ייחודית של הריקוד על מבנה המוח: אימון בריקוד בא לידי ביטוי בהגדלת נפח אזורי מוח הפעילים בעת תנועה וחישה, והביא גם לעלייה ברמות BDNF, חלבון המעודד למידה וזיכרון באמצעות תמיכה בהישרדות ובצמיחה של תאי עצב [9].
בנוסף לחיזוק יכולות קוגניטיביות, לריקוד יש השפעה של ממש על מצב הרוח והרווחה הנפשית. הפעילות הגופנית המאפיינת ריקוד מובילה לשחרור אנדורפינים, חומרים התורמים לתחושת רוגע והנאה ומפחיתים כאב [10]. יתרה מכך, להיבט החברתי של ריקוד, כאשר הוא מתבצע במסגרת קבוצתית, יש תפקיד חשוב בשיפור הרווחה הנפשית. השתתפות בשיעורי ריקוד מספקת הזדמנויות ליצירת קשרים חברתיים ומעודדת תחושת שייכות ותמיכה, שהם כולם גורמים חשובים בהעלאת מצב הרוח והפחתת תחושות של בדידות וחרדה [6].
ריקוד מוכיח את עצמו ככלי בעל ערך גם בהתמודדות עם מחלות ניווניות כגון פרקינסון. בשנים האחרונות, מחקרים מצביעים על כך שריקוד משפר תפקודים תנועתיים, איזון, תפקוד קוגניטיבי ומצב רוח בקרב חולי פרקינסון ולעיתים אף מפחית תסמיני קיפאון בהליכה – מצב שבו החולה "נתקע" ולא מסוגל להתחיל או להמשיך בהליכה [11]. ההשערה היא שהרמזים החיצוניים שהריקוד נותן, כגון קצב המוזיקה ותנועות הרקדנים האחרים, מאפשרים לחולה להשתמש במסלולים מוחיים העוקפים את אלו שאינם מתפקדים אצלו כראוי כתוצאה מהמחלה.
מחקר שבחן כיצד השפיע אימון בסגנונות ריקוד שונים על תסמיני פרקינסון, מצא שיפור במגוון תסמינים של המחלה אצל חולים שהשתתפו בשני שיעורים בשבוע במשך מספר שבועות, ובמיוחד צוינה השפעה חיובית של שיעורי טנגו ארגנטינאי. ריקוד הטנגו מתאפיין בצעדים אחורנית, הצלבת רגליים ותמרונים המחייבים שיווי משקל, מה שמסייע במיוחד בשיפור המנגנונים המוחיים האחראיים ליציבה ושליטה בתנועה אצל חולי פרקינסון [12].
תנועה ומחול הם כלים טיפוליים ושיקומיים רבי עוצמה להתמודדות עם שלל אתגרים נפשיים ופיזיים, כפי שמשתקף במחקרים רבים. ריקוד נמצא כמפחית חרדה ודיכאון, משפר את איכות החיים ומחזק את תחושת השליטה בגוף אצל חולים [13]. ריקוד עשוי לעזור בהבעת רגשות ובוויסות רגשי, במיוחד אצל אנשים המתמודדים עם קשיים בתחום זה, כפי שמשתקף במחקר שבחן ביטוי רגש באמצעות תנועות מסוימות של ריקוד הפלמנקו [14].
לסיכום, המדע לא משאיר כאן מקום לספק – ריקוד הוא פעילות מעצימה, שמיטיבה עם המוח, הגוף והנפש. הוא משפר את התפקוד הקוגניטיבי, מעודד גמישות מוחית, מרים את מצב הרוח ומקדם רווחה נפשית. בין אם מדובר בתנועות המעודנות והמדויקות של ריקוד הבלט או בפרץ של צעדי ריקוד מאולתרים בסלון, לריקוד יש פוטנציאל עצום לשיפור איכות החיים.
צאו לרקוד!
